<h1>או"ז שו"ת סימנים תשס"ב, תשס"ג</h1>
<h2>דף יא.</h2>
שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל. מורי ה"ר שמחה. יזכה למנוחה. כי דעתו נוחה. להשיב תלמידו. מעשה שהיו לראובן שני חתנים ונתן להם לכאו"א קרקע ובנין והיו כל הבתים זה אצל זה ושוב מת בנו ונשאת כלתו לאחר והיה בעלה במקום בנו והחצר של כולם היה אחורי הבתים כי כך הענין בוינא אין חצירות לפני הבתים כ"א לאחורי הבתים וכל תשמישי החצר הם בחצר שאחרי הבתים. הנה באו לבנות בית הכסא והיה ראובן החיצון סמוך למבוי ושמעון פנימי הימנו ולוי משניהם והיה לוי חפץ לבנות במקום שנראה לו ואמרו שמעון וראובן אין אנו חפצים לבנות בזה המקום כי לך קרוב ולנו רחוק עד שבסוף נתרצו כל שלשתם ובררו המקום השוה לכולם ובנו בית הכסא והיה סמוך לבית ראובן וכן החיצון והתנו ביניהם שלא יהיו רשאין לבנות במקום אחר וכשיתמלא כולם יפנוהו וכן נעשה שנתמלא והיה רוצה בן לוי לבנות אחר מפני (שדחוה) [שרחוק] מביתו עומד וכפאו ראובן בע"כ לפנותו מפני אותו התנאי שהתנו ביניהם וכן עשה ונתן מעותיו עם מעות ראובן שפינוהו. ועתה עלה בדעתו ובנה בתים והרחיב ביתו יותר ממה שהיה קודם לכן עד שמגיע אל בית הכסא בסמוך ועתה נתמלא שוב ביה"כ ואומר בן לוי נפנה אותו גם עתה [כאשר] דחקתני לפנותו גם בראשונה וראובן אומר לא כי אלא נחפור אותו (יותר) [אחר] בתוך [החצר] ובן לוי אומר הלא אבי התנה עמך בזה המקום והחזיק בו וגם אני החזקתי כמה שנים וגם כשרציתי לבנות במקום אחר דחקתני בע"כ לפנותו עבור התנאי שהיה בינך ובין אבי ועוד שאז [לא היה] בית הכסא [סמוך] כלום אלא שעתה הרחבת הבנין עד שקרבת לבית הכסא וזה הבנין עצמו שלא כדין עשית וראובן אומר מעולם לא היה בינינו שום תנאי אלא יש לי רשות לבנות ביה"כ בכל מקום שארצה בההיא הנאה שיש לך דרך עלי ומה שאמרתי כשפנינו אותו שהיה לנו תנאי כדי שתתרצה לפנות. ועתה יורה הרב הדין עם מי וישקיט מריבה גדולה וידע הרב כי יותר מעשר שנים שנבנה ביה"כ ולא ערער עליו ראובן עד עתה מפני שהרחיב ביתו וקירבו סמוך לביה"כ וגם ביה"כ היה חפור בקרקע ומכוסה כ"א חלון הצריך מגולה. ועוד טענה אחרת בין לוי ובין ראובן כי שער החצר הפתוח למבוי היה סמוך לבית ראובן מפני שהוא החיצון לוי הוא היה הפנימי ובית שמעון האמצעי היה עומד שמם כי מת ויורש החצר היה קטן והנה עלה בדעת ראובן לבנות בית וסתם שער החצר ממקו' שהיה בראשונה ובנה עליו בנין גדול גם כי הכניס הבנין לתוך החצר וכעת שהיה ראובן בונה בא בן לוי ומיחה בו בעדים ואמר לו אני מוחה בידך שלא תבנה כי החצר של כולנו לתשמיש ועוד הלא בחיי לוי אבי רצית לבנות ומחה בידך והוצרכת להסתלק מהבנין גם עתה אני מוחה בידך גם מכח אבי גם מכח עצמי שכבר החזקתי בתשמיש החצר אחרי מות אבי זה יותר מג' שנים ואין לך רשות לא לסתום שער החצר ולא לבנות שם בנין בחצר ובאו עדים והעידו שלוי מחה בראובן מלבנות ונסתלק מבנין בעבור מחאתו וראובן משיב אמת שאביך מחה בידי אך אלמות עשה לי ושלא כדין מחה בידי ובן לוי אומר אבי מעולם לא היה אלם ולא יצא עליו מעולם שם אלמות ועתה יורנו הרב הדין עם מי. ועוד יכתוב לנו הרב כי אחרי שראה בן לוי שאינו יכול לעמוד כנגד ראובן כי יבוא עליו בעקיפין אמר בן לוי לראובן וכי אינך מודה שכשנתן זקיני הבתים לך ולאבי בזה התנאי נתן לכם שיהיה לאבי דרך השער למבוי דרך החצר שלכם ולכם יהיה רשות להשתמש בכל החצר אפי' כנגד בית אבי וכל התנאי שכל זמן שיחפוץ אבי בדרך השער הסמוך לביתך לא תהיו רשאים למחות בידו אבל אם לא יחפוץ אבי להסתלק מן הדרך אז יכול לגדור חצירו בע"כ והודה לו ראובן בזה לבן לוי ועתה רצה בן לוי לגדור החצר שכנגד ביתו וראובן אומר אין לך חצר שכנגד כל ביתך אלא מראה לו כנגד חצי ביתו וכן הוא הענין שבן לוי רוצה לגדור כל החצר שאחר הבתים כרחב כל ביתו של בן לוי כי אומר כנגד רחב ביתי זהו שלי וראובן אומר אין כל חצר שכנגד כל רחב ביתך שלך אלא ע"כ שלך ולא יותר ובן לוי אומר מאין לך זה שאין שלי כל רחב ביתי ועוד הלא כשבנה אבי את הבית הכניס את הבית לחצר שלא היה שלו וראובן אומר אמת ששלא כדין עשה ובאלמות עשה כי שמעון שהיה ביתו בין בית אביך ובין ביתי מת ויתום קטן נשאר ועשה בגזל מה שעשה ובן לוי אומר חלילה לאבי לגזול את היתום מעולם לא יצא על אבי שם גזילה.
תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר. אני מה אורה. שבח לבורא. עליך אני קורא. מי כמוהו מורה. חבירי ה"ר יצחק בר משה. לפי מיעוט דעתי חזקה שלוי טען על ראובן בקרקע לצורך בית הכסא אין בטענותיו כלום חדא דחזקה שאין עמה טענה היא כל חזקה צריך לטעון אתה מכרת לי אתה נתת לי וזה [אינו] טוען אלא תנאי בעלמא ועוד דקיימא לן בחזקת הבתים [נ' ע"ב] כל"ב אין חזקה לנזקין וביה"כ אפי' שתק עשר שנים כדמוכח עובדא דרב יוסף פ' לא יחפור [כ"ג ע"א]. על בן לוי שמיחה ביד ראובן שלא למחות בנינו בחצירו ולא ידע מה כח יש לבן לוי בחצירו של ראובן למחות בידו הא אמרינן [שם נ"ז ע"ב] בכל שותפין מעכבין זא"ז היינו כגון שלא חלקו מה שיש להם בזה החצר אבל חלקו ונתברר חלקו של ראובן או בן לוי [אינו] יכול למחות בידו אע"פ שיש לו תשמיש ודריסת הרגל בחצירו של ראובן ועכשיו ממעט ראובן בתשמיש החצר מחמת בנינם ומעקם הדרך דרך כניסה ויציאה יכול לומר לו ראובן לא עדיפת מדידי בדרך שאני נכנס ויוצא ומשתמש בחצר כן תעשה גם אתה והא דאמרי' בפ' המוכר פירות [צ"ט ע"ב] מי שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו וכו' התם גוף הדרך היתה שלהם ומצר שהחזיקו רבים אסור לקלקלו אבל יחיד שאין לו דרך מיוחדת אלא דריסת רגל בעלמא לכנוס ולצאת לא שיעבד ליה חצירו מלבנות בתוכו כל צורכו רק שלא ימחה בידו תשמיש החצר ודריסת הרגל מלכנוס ולצאת דרך החצר למבוי אפי' עקם עליו הדרך. ועל בן לוי שרצה לגדור כנגד כל רחב ביתו וכו' מה שהכניס לוי אמתים לחצר וראובן אומר ששלא כדין עשה לאו כל כמיניה [כדתנן בפרק חזקת הבתים] [ס' ע"א] לקח [חצר] ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה דטוענין ללוקח ה"נ דטוענין ליורש דילמא פייסיה בדמים, אם נתן להם חצירות שלשתן ביחד ולא פי' כ"א יקח בעד ביתו עשאם שותפין בחצר וחולקין בשוה, ואם קדמו המתנות זה לזה לפלוני חתני לוי אני נותן הבית פנימי עם החצר מסתמא כנגד כל רחב הבית שלו שאל"כ היה לו לפרש איני נותן לך אלא כנגד חצי בית.
<h2>דף כג.</h2>
שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל. מורי ה"ר שמחה. יזכה למנוחה. כי דעתו נוחה. להשיב תלמידו. מעשה שהיו לראובן שני חתנים ונתן להם לכאו"א קרקע ובנין והיו כל הבתים זה אצל זה ושוב מת בנו ונשאת כלתו לאחר והיה בעלה במקום בנו והחצר של כולם היה אחורי הבתים כי כך הענין בוינא אין חצירות לפני הבתים כ"א לאחורי הבתים וכל תשמישי החצר הם בחצר שאחרי הבתים. הנה באו לבנות בית הכסא והיה ראובן החיצון סמוך למבוי ושמעון פנימי הימנו ולוי משניהם והיה לוי חפץ לבנות במקום שנראה לו ואמרו שמעון וראובן אין אנו חפצים לבנות בזה המקום כי לך קרוב ולנו רחוק עד שבסוף נתרצו כל שלשתם ובררו המקום השוה לכולם ובנו בית הכסא והיה סמוך לבית ראובן וכן החיצון והתנו ביניהם שלא יהיו רשאין לבנות במקום אחר וכשיתמלא כולם יפנוהו וכן נעשה שנתמלא והיה רוצה בן לוי לבנות אחר מפני (שדחוה) [שרחוק] מביתו עומד וכפאו ראובן בע"כ לפנותו מפני אותו התנאי שהתנו ביניהם וכן עשה ונתן מעותיו עם מעות ראובן שפינוהו. ועתה עלה בדעתו ובנה בתים והרחיב ביתו יותר ממה שהיה קודם לכן עד שמגיע אל בית הכסא בסמוך ועתה נתמלא שוב ביה"כ ואומר בן לוי נפנה אותו גם עתה [כאשר] דחקתני לפנותו גם בראשונה וראובן אומר לא כי אלא נחפור אותו (יותר) [אחר] בתוך [החצר] ובן לוי אומר הלא אבי התנה עמך בזה המקום והחזיק בו וגם אני החזקתי כמה שנים וגם כשרציתי לבנות במקום אחר דחקתני בע"כ לפנותו עבור התנאי שהיה בינך ובין אבי ועוד שאז [לא היה] בית הכסא [סמוך] כלום אלא שעתה הרחבת הבנין עד שקרבת לבית הכסא וזה הבנין עצמו שלא כדין עשית וראובן אומר מעולם לא היה בינינו שום תנאי אלא יש לי רשות לבנות ביה"כ בכל מקום שארצה בההיא הנאה שיש לך דרך עלי ומה שאמרתי כשפנינו אותו שהיה לנו תנאי כדי שתתרצה לפנות. ועתה יורה הרב הדין עם מי וישקיט מריבה גדולה וידע הרב כי יותר מעשר שנים שנבנה ביה"כ ולא ערער עליו ראובן עד עתה מפני שהרחיב ביתו וקירבו סמוך לביה"כ וגם ביה"כ היה חפור בקרקע ומכוסה כ"א חלון הצריך מגולה. ועוד טענה אחרת בין לוי ובין ראובן כי שער החצר הפתוח למבוי היה סמוך לבית ראובן מפני שהוא החיצון לוי הוא היה הפנימי ובית שמעון האמצעי היה עומד שמם כי מת ויורש החצר היה קטן והנה עלה בדעת ראובן לבנות בית וסתם שער החצר ממקו' שהיה בראשונה ובנה עליו בנין גדול גם כי הכניס הבנין לתוך החצר וכעת שהיה ראובן בונה בא בן לוי ומיחה בו בעדים ואמר לו אני מוחה בידך שלא תבנה כי החצר של כולנו לתשמיש ועוד הלא בחיי לוי אבי רצית לבנות ומחה בידך והוצרכת להסתלק מהבנין גם עתה אני מוחה בידך גם מכח אבי גם מכח עצמי שכבר החזקתי בתשמיש החצר אחרי מות אבי זה יותר מג' שנים ואין לך רשות לא לסתום שער החצר ולא לבנות שם בנין בחצר ובאו עדים והעידו שלוי מחה בראובן מלבנות ונסתלק מבנין בעבור מחאתו וראובן משיב אמת שאביך מחה בידי אך אלמות עשה לי ושלא כדין מחה בידי ובן לוי אומר אבי מעולם לא היה אלם ולא יצא עליו מעולם שם אלמות ועתה יורנו הרב הדין עם מי. ועוד יכתוב לנו הרב כי אחרי שראה בן לוי שאינו יכול לעמוד כנגד ראובן כי יבוא עליו בעקיפין אמר בן לוי לראובן וכי אינך מודה שכשנתן זקיני הבתים לך ולאבי בזה התנאי נתן לכם שיהיה לאבי דרך השער למבוי דרך החצר שלכם ולכם יהיה רשות להשתמש בכל החצר אפי' כנגד בית אבי וכל התנאי שכל זמן שיחפוץ אבי בדרך השער הסמוך לביתך לא תהיו רשאים למחות בידו אבל אם לא יחפוץ אבי להסתלק מן הדרך אז יכול לגדור חצירו בע"כ והודה לו ראובן בזה לבן לוי ועתה רצה בן לוי לגדור החצר שכנגד ביתו וראובן אומר אין לך חצר שכנגד כל ביתך אלא מראה לו כנגד חצי ביתו וכן הוא הענין שבן לוי רוצה לגדור כל החצר שאחר הבתים כרחב כל ביתו של בן לוי כי אומר כנגד רחב ביתי זהו שלי וראובן אומר אין כל חצר שכנגד כל רחב ביתך שלך אלא ע"כ שלך ולא יותר ובן לוי אומר מאין לך זה שאין שלי כל רחב ביתי ועוד הלא כשבנה אבי את הבית הכניס את הבית לחצר שלא היה שלו וראובן אומר אמת ששלא כדין עשה ובאלמות עשה כי שמעון שהיה ביתו בין בית אביך ובין ביתי מת ויתום קטן נשאר ועשה בגזל מה שעשה ובן לוי אומר חלילה לאבי לגזול את היתום מעולם לא יצא על אבי שם גזילה.
תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר. אני מה אורה. שבח לבורא. עליך אני קורא. מי כמוהו מורה. חבירי ה"ר יצחק בר משה. לפי מיעוט דעתי חזקה שלוי טען על ראובן בקרקע לצורך בית הכסא אין בטענותיו כלום חדא דחזקה שאין עמה טענה היא כל חזקה צריך לטעון אתה מכרת לי אתה נתת לי וזה [אינו] טוען אלא תנאי בעלמא ועוד דקיימא לן בחזקת הבתים [נ' ע"ב] כל"ב אין חזקה לנזקין וביה"כ אפי' שתק עשר שנים כדמוכח עובדא דרב יוסף פ' לא יחפור [כ"ג ע"א]. על בן לוי שמיחה ביד ראובן שלא למחות בנינו בחצירו ולא ידע מה כח יש לבן לוי בחצירו של ראובן למחות בידו הא אמרינן [שם נ"ז ע"ב] בכל שותפין מעכבין זא"ז היינו כגון שלא חלקו מה שיש להם בזה החצר אבל חלקו ונתברר חלקו של ראובן או בן לוי [אינו] יכול למחות בידו אע"פ שיש לו תשמיש ודריסת הרגל בחצירו של ראובן ועכשיו ממעט ראובן בתשמיש החצר מחמת בנינם ומעקם הדרך דרך כניסה ויציאה יכול לומר לו ראובן לא עדיפת מדידי בדרך שאני נכנס ויוצא ומשתמש בחצר כן תעשה גם אתה והא דאמרי' בפ' המוכר פירות [צ"ט ע"ב] מי שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו וכו' התם גוף הדרך היתה שלהם ומצר שהחזיקו רבים אסור לקלקלו אבל יחיד שאין לו דרך מיוחדת אלא דריסת רגל בעלמא לכנוס ולצאת לא שיעבד ליה חצירו מלבנות בתוכו כל צורכו רק שלא ימחה בידו תשמיש החצר ודריסת הרגל מלכנוס ולצאת דרך החצר למבוי אפי' עקם עליו הדרך. ועל בן לוי שרצה לגדור כנגד כל רחב ביתו וכו' מה שהכניס לוי אמתים לחצר וראובן אומר ששלא כדין עשה לאו כל כמיניה [כדתנן בפרק חזקת הבתים] [ס' ע"א] לקח [חצר] ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה דטוענין ללוקח ה"נ דטוענין ליורש דילמא פייסיה בדמים, אם נתן להם חצירות שלשתן ביחד ולא פי' כ"א יקח בעד ביתו עשאם שותפין בחצר וחולקין בשוה, ואם קדמו המתנות זה לזה לפלוני חתני לוי אני נותן הבית פנימי עם החצר מסתמא כנגד כל רחב הבית שלו שאל"כ היה לו לפרש איני נותן לך אלא כנגד חצי בית.
<h2>דף נ:</h2>
שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל. מורי ה"ר שמחה. יזכה למנוחה. כי דעתו נוחה. להשיב תלמידו. מעשה שהיו לראובן שני חתנים ונתן להם לכאו"א קרקע ובנין והיו כל הבתים זה אצל זה ושוב מת בנו ונשאת כלתו לאחר והיה בעלה במקום בנו והחצר של כולם היה אחורי הבתים כי כך הענין בוינא אין חצירות לפני הבתים כ"א לאחורי הבתים וכל תשמישי החצר הם בחצר שאחרי הבתים. הנה באו לבנות בית הכסא והיה ראובן החיצון סמוך למבוי ושמעון פנימי הימנו ולוי משניהם והיה לוי חפץ לבנות במקום שנראה לו ואמרו שמעון וראובן אין אנו חפצים לבנות בזה המקום כי לך קרוב ולנו רחוק עד שבסוף נתרצו כל שלשתם ובררו המקום השוה לכולם ובנו בית הכסא והיה סמוך לבית ראובן וכן החיצון והתנו ביניהם שלא יהיו רשאין לבנות במקום אחר וכשיתמלא כולם יפנוהו וכן נעשה שנתמלא והיה רוצה בן לוי לבנות אחר מפני (שדחוה) [שרחוק] מביתו עומד וכפאו ראובן בע"כ לפנותו מפני אותו התנאי שהתנו ביניהם וכן עשה ונתן מעותיו עם מעות ראובן שפינוהו. ועתה עלה בדעתו ובנה בתים והרחיב ביתו יותר ממה שהיה קודם לכן עד שמגיע אל בית הכסא בסמוך ועתה נתמלא שוב ביה"כ ואומר בן לוי נפנה אותו גם עתה [כאשר] דחקתני לפנותו גם בראשונה וראובן אומר לא כי אלא נחפור אותו (יותר) [אחר] בתוך [החצר] ובן לוי אומר הלא אבי התנה עמך בזה המקום והחזיק בו וגם אני החזקתי כמה שנים וגם כשרציתי לבנות במקום אחר דחקתני בע"כ לפנותו עבור התנאי שהיה בינך ובין אבי ועוד שאז [לא היה] בית הכסא [סמוך] כלום אלא שעתה הרחבת הבנין עד שקרבת לבית הכסא וזה הבנין עצמו שלא כדין עשית וראובן אומר מעולם לא היה בינינו שום תנאי אלא יש לי רשות לבנות ביה"כ בכל מקום שארצה בההיא הנאה שיש לך דרך עלי ומה שאמרתי כשפנינו אותו שהיה לנו תנאי כדי שתתרצה לפנות. ועתה יורה הרב הדין עם מי וישקיט מריבה גדולה וידע הרב כי יותר מעשר שנים שנבנה ביה"כ ולא ערער עליו ראובן עד עתה מפני שהרחיב ביתו וקירבו סמוך לביה"כ וגם ביה"כ היה חפור בקרקע ומכוסה כ"א חלון הצריך מגולה. ועוד טענה אחרת בין לוי ובין ראובן כי שער החצר הפתוח למבוי היה סמוך לבית ראובן מפני שהוא החיצון לוי הוא היה הפנימי ובית שמעון האמצעי היה עומד שמם כי מת ויורש החצר היה קטן והנה עלה בדעת ראובן לבנות בית וסתם שער החצר ממקו' שהיה בראשונה ובנה עליו בנין גדול גם כי הכניס הבנין לתוך החצר וכעת שהיה ראובן בונה בא בן לוי ומיחה בו בעדים ואמר לו אני מוחה בידך שלא תבנה כי החצר של כולנו לתשמיש ועוד הלא בחיי לוי אבי רצית לבנות ומחה בידך והוצרכת להסתלק מהבנין גם עתה אני מוחה בידך גם מכח אבי גם מכח עצמי שכבר החזקתי בתשמיש החצר אחרי מות אבי זה יותר מג' שנים ואין לך רשות לא לסתום שער החצר ולא לבנות שם בנין בחצר ובאו עדים והעידו שלוי מחה בראובן מלבנות ונסתלק מבנין בעבור מחאתו וראובן משיב אמת שאביך מחה בידי אך אלמות עשה לי ושלא כדין מחה בידי ובן לוי אומר אבי מעולם לא היה אלם ולא יצא עליו מעולם שם אלמות ועתה יורנו הרב הדין עם מי. ועוד יכתוב לנו הרב כי אחרי שראה בן לוי שאינו יכול לעמוד כנגד ראובן כי יבוא עליו בעקיפין אמר בן לוי לראובן וכי אינך מודה שכשנתן זקיני הבתים לך ולאבי בזה התנאי נתן לכם שיהיה לאבי דרך השער למבוי דרך החצר שלכם ולכם יהיה רשות להשתמש בכל החצר אפי' כנגד בית אבי וכל התנאי שכל זמן שיחפוץ אבי בדרך השער הסמוך לביתך לא תהיו רשאים למחות בידו אבל אם לא יחפוץ אבי להסתלק מן הדרך אז יכול לגדור חצירו בע"כ והודה לו ראובן בזה לבן לוי ועתה רצה בן לוי לגדור החצר שכנגד ביתו וראובן אומר אין לך חצר שכנגד כל ביתך אלא מראה לו כנגד חצי ביתו וכן הוא הענין שבן לוי רוצה לגדור כל החצר שאחר הבתים כרחב כל ביתו של בן לוי כי אומר כנגד רחב ביתי זהו שלי וראובן אומר אין כל חצר שכנגד כל רחב ביתך שלך אלא ע"כ שלך ולא יותר ובן לוי אומר מאין לך זה שאין שלי כל רחב ביתי ועוד הלא כשבנה אבי את הבית הכניס את הבית לחצר שלא היה שלו וראובן אומר אמת ששלא כדין עשה ובאלמות עשה כי שמעון שהיה ביתו בין בית אביך ובין ביתי מת ויתום קטן נשאר ועשה בגזל מה שעשה ובן לוי אומר חלילה לאבי לגזול את היתום מעולם לא יצא על אבי שם גזילה.
תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר. אני מה אורה. שבח לבורא. עליך אני קורא. מי כמוהו מורה. חבירי ה"ר יצחק בר משה. לפי מיעוט דעתי חזקה שלוי טען על ראובן בקרקע לצורך בית הכסא אין בטענותיו כלום חדא דחזקה שאין עמה טענה היא כל חזקה צריך לטעון אתה מכרת לי אתה נתת לי וזה [אינו] טוען אלא תנאי בעלמא ועוד דקיימא לן בחזקת הבתים [נ' ע"ב] כל"ב אין חזקה לנזקין וביה"כ אפי' שתק עשר שנים כדמוכח עובדא דרב יוסף פ' לא יחפור [כ"ג ע"א]. על בן לוי שמיחה ביד ראובן שלא למחות בנינו בחצירו ולא ידע מה כח יש לבן לוי בחצירו של ראובן למחות בידו הא אמרינן [שם נ"ז ע"ב] בכל שותפין מעכבין זא"ז היינו כגון שלא חלקו מה שיש להם בזה החצר אבל חלקו ונתברר חלקו של ראובן או בן לוי [אינו] יכול למחות בידו אע"פ שיש לו תשמיש ודריסת הרגל בחצירו של ראובן ועכשיו ממעט ראובן בתשמיש החצר מחמת בנינם ומעקם הדרך דרך כניסה ויציאה יכול לומר לו ראובן לא עדיפת מדידי בדרך שאני נכנס ויוצא ומשתמש בחצר כן תעשה גם אתה והא דאמרי' בפ' המוכר פירות [צ"ט ע"ב] מי שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו וכו' התם גוף הדרך היתה שלהם ומצר שהחזיקו רבים אסור לקלקלו אבל יחיד שאין לו דרך מיוחדת אלא דריסת רגל בעלמא לכנוס ולצאת לא שיעבד ליה חצירו מלבנות בתוכו כל צורכו רק שלא ימחה בידו תשמיש החצר ודריסת הרגל מלכנוס ולצאת דרך החצר למבוי אפי' עקם עליו הדרך. ועל בן לוי שרצה לגדור כנגד כל רחב ביתו וכו' מה שהכניס לוי אמתים לחצר וראובן אומר ששלא כדין עשה לאו כל כמיניה [כדתנן בפרק חזקת הבתים] [ס' ע"א] לקח [חצר] ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה דטוענין ללוקח ה"נ דטוענין ליורש דילמא פייסיה בדמים, אם נתן להם חצירות שלשתן ביחד ולא פי' כ"א יקח בעד ביתו עשאם שותפין בחצר וחולקין בשוה, ואם קדמו המתנות זה לזה לפלוני חתני לוי אני נותן הבית פנימי עם החצר מסתמא כנגד כל רחב הבית שלו שאל"כ היה לו לפרש איני נותן לך אלא כנגד חצי בית.
<h2>דף נב.</h2>
ועוד מעשה שהיה לוי עשיר גדול והיה לו בן והלך ללמוד תורה למלכות אחרת ובתוך כך מת לוי ולקח הדוכוס כל אשר לו וכשחזר בן לוי הי' דואג מאוד כי לא היה לו כלום ואמרה לו אמו אל תדאג כי עוד יש בידי שתוכל בטוב להתפרנס ושלחה אמו אחרי אחותה ואמרה מה שיש לי בידך תן לזה לבני ונתנה לו י' זקוקים של זהב ושוב חזר ונתנם לה לשמור כי לא היה רשאי להראות עצמו שהיה לו פחד מן הדוכוס ושוב היתה אחות אמו משיאה בתה והיתה צריכה לזהב לתקן תכשיטין לבתה ואמרה לו אקח מזהב שלך ואתן לה ואח"כ אפרע לך ואמר לה כן תעשי גם הגידה לו שנתנה ממעותיו ליהודית אחת י"ב ליטרין בחצי ריוח וליהודית אחת כך וכך ואח"כ מתה פתאום ולא צותה את בתה והלך בן לוי אצל בעלה ואמר דע לך יש לי זהב ביד אשתך וענה לו בעלה אם אתה יודע שהם שלך תקח ונחסר מן הזהב ה' רבעים ושוב אמר בן לוי לבעלה אותם י"ב ליטרין שביד פלונית הם שלי וענה לו טוב הדבר אם אתה יודע שהם שלך תקח והלך אצל האשה וענתה לו אמת היא הלוותה שלי אבל לא אמרה לי שהם שלך אלא כך בסתמא נתנה לי ועתה בעלה אינו רוצה ליתנם לו ובן לוי אמר בזה תדע שהם שלי שלא היה יודע בהן שום אדם שהם ביד אותה אשה כי אם אני. יצחק בר משה נב"ה.
ועל הזהב שנחסר לבן לוי ה' רבעים וראובן לא ידע אנה לקחה הזהב לתקן תכשיט מסתמא מזה הזהב לקחה ישבע לוי שנחסר לו ה' רבעים ויטול. אם הבעל תיקן תכשיט לבתו נראה דנאמן בלא שבועה אין לך משיב אבידה גדול מזה כי לוי לא הפקיד אצלו ואעפ"כ הודה לו. ועל הי"ב ליטרין שאמר לו תקח מיד הנפקדת ושוב חזר בו אע"ג (דתנן) [דת"ר] [ב"ב נ"א ע"ב] קיבל מן האשה יחזיר לבעלה ואפי' אמרה בשעת מיתתה של פלוני הן איכא דאמרי יעשה פירוש לפירושו, כל זה מיירי שאין שם תובע אבל אם יש שם תובע אם הוא אמיד יחזירם לתובע וסבורני דהני תרי לישני דחזקת הבתים פי' הכי אי מהימנא לך אם אין שם תובע אלא על פיה יש לך להחזיר כו' ואיכא דאמרי אם אמידי לך פי' אם הן תובעין אותך ואמידי כי הואיל והוא ציותה והם תובעים יחזירם להם ואי לא אמידי וגם לא מהימני יעשה פי' לפירושו וה"מ דלא יהיב סימנא התובע [אבל אי יהיב סימנין] מהדרינן בסימנין אפי' מיתמי דאמרי' בפרק איזהו נשך [ע' ע"א] דוקא דהבא אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנא ושקיל להון ופר"ח ש"מ דעל ידי סימנין מפקינן אפי' מיתמי ועיקרו בכתובות בפ' הכותב [פ"ה ע"ב] ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתי ציירן בסדינא בי ר' מייאשא שכיב ר' מייאשא ולא פקיד אתא לקמיה (דר"נ) [דרבי אמי] אמר חדא ידענא דלא אמיד ותו הא יהיב סימנא אלמא דמנין הוי סימן אפי' להחזיר פקדון אע"ג דהתם הוה אמר דציירן בסדיניה הא נמי שאמר כך וכך ביד פלוני ונמצאו דבריו אמת כיון דליכא מאן דתבע ליה ולא דמי לההוא עובדא דשומשמי פ' האשה [קט"ו ע"ב] דאמר אתרמויי אתרמי דהתם הנפקד כופר וטוען שלי הם ושלך החזרתי לך. וירבה מזלך. ותצליך בתורתך. כחשקי שמחה בר שמואל.
<h2>דף נז:</h2>
שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל. מורי ה"ר שמחה. יזכה למנוחה. כי דעתו נוחה. להשיב תלמידו. מעשה שהיו לראובן שני חתנים ונתן להם לכאו"א קרקע ובנין והיו כל הבתים זה אצל זה ושוב מת בנו ונשאת כלתו לאחר והיה בעלה במקום בנו והחצר של כולם היה אחורי הבתים כי כך הענין בוינא אין חצירות לפני הבתים כ"א לאחורי הבתים וכל תשמישי החצר הם בחצר שאחרי הבתים. הנה באו לבנות בית הכסא והיה ראובן החיצון סמוך למבוי ושמעון פנימי הימנו ולוי משניהם והיה לוי חפץ לבנות במקום שנראה לו ואמרו שמעון וראובן אין אנו חפצים לבנות בזה המקום כי לך קרוב ולנו רחוק עד שבסוף נתרצו כל שלשתם ובררו המקום השוה לכולם ובנו בית הכסא והיה סמוך לבית ראובן וכן החיצון והתנו ביניהם שלא יהיו רשאין לבנות במקום אחר וכשיתמלא כולם יפנוהו וכן נעשה שנתמלא והיה רוצה בן לוי לבנות אחר מפני (שדחוה) [שרחוק] מביתו עומד וכפאו ראובן בע"כ לפנותו מפני אותו התנאי שהתנו ביניהם וכן עשה ונתן מעותיו עם מעות ראובן שפינוהו. ועתה עלה בדעתו ובנה בתים והרחיב ביתו יותר ממה שהיה קודם לכן עד שמגיע אל בית הכסא בסמוך ועתה נתמלא שוב ביה"כ ואומר בן לוי נפנה אותו גם עתה [כאשר] דחקתני לפנותו גם בראשונה וראובן אומר לא כי אלא נחפור אותו (יותר) [אחר] בתוך [החצר] ובן לוי אומר הלא אבי התנה עמך בזה המקום והחזיק בו וגם אני החזקתי כמה שנים וגם כשרציתי לבנות במקום אחר דחקתני בע"כ לפנותו עבור התנאי שהיה בינך ובין אבי ועוד שאז [לא היה] בית הכסא [סמוך] כלום אלא שעתה הרחבת הבנין עד שקרבת לבית הכסא וזה הבנין עצמו שלא כדין עשית וראובן אומר מעולם לא היה בינינו שום תנאי אלא יש לי רשות לבנות ביה"כ בכל מקום שארצה בההיא הנאה שיש לך דרך עלי ומה שאמרתי כשפנינו אותו שהיה לנו תנאי כדי שתתרצה לפנות. ועתה יורה הרב הדין עם מי וישקיט מריבה גדולה וידע הרב כי יותר מעשר שנים שנבנה ביה"כ ולא ערער עליו ראובן עד עתה מפני שהרחיב ביתו וקירבו סמוך לביה"כ וגם ביה"כ היה חפור בקרקע ומכוסה כ"א חלון הצריך מגולה. ועוד טענה אחרת בין לוי ובין ראובן כי שער החצר הפתוח למבוי היה סמוך לבית ראובן מפני שהוא החיצון לוי הוא היה הפנימי ובית שמעון האמצעי היה עומד שמם כי מת ויורש החצר היה קטן והנה עלה בדעת ראובן לבנות בית וסתם שער החצר ממקו' שהיה בראשונה ובנה עליו בנין גדול גם כי הכניס הבנין לתוך החצר וכעת שהיה ראובן בונה בא בן לוי ומיחה בו בעדים ואמר לו אני מוחה בידך שלא תבנה כי החצר של כולנו לתשמיש ועוד הלא בחיי לוי אבי רצית לבנות ומחה בידך והוצרכת להסתלק מהבנין גם עתה אני מוחה בידך גם מכח אבי גם מכח עצמי שכבר החזקתי בתשמיש החצר אחרי מות אבי זה יותר מג' שנים ואין לך רשות לא לסתום שער החצר ולא לבנות שם בנין בחצר ובאו עדים והעידו שלוי מחה בראובן מלבנות ונסתלק מבנין בעבור מחאתו וראובן משיב אמת שאביך מחה בידי אך אלמות עשה לי ושלא כדין מחה בידי ובן לוי אומר אבי מעולם לא היה אלם ולא יצא עליו מעולם שם אלמות ועתה יורנו הרב הדין עם מי. ועוד יכתוב לנו הרב כי אחרי שראה בן לוי שאינו יכול לעמוד כנגד ראובן כי יבוא עליו בעקיפין אמר בן לוי לראובן וכי אינך מודה שכשנתן זקיני הבתים לך ולאבי בזה התנאי נתן לכם שיהיה לאבי דרך השער למבוי דרך החצר שלכם ולכם יהיה רשות להשתמש בכל החצר אפי' כנגד בית אבי וכל התנאי שכל זמן שיחפוץ אבי בדרך השער הסמוך לביתך לא תהיו רשאים למחות בידו אבל אם לא יחפוץ אבי להסתלק מן הדרך אז יכול לגדור חצירו בע"כ והודה לו ראובן בזה לבן לוי ועתה רצה בן לוי לגדור החצר שכנגד ביתו וראובן אומר אין לך חצר שכנגד כל ביתך אלא מראה לו כנגד חצי ביתו וכן הוא הענין שבן לוי רוצה לגדור כל החצר שאחר הבתים כרחב כל ביתו של בן לוי כי אומר כנגד רחב ביתי זהו שלי וראובן אומר אין כל חצר שכנגד כל רחב ביתך שלך אלא ע"כ שלך ולא יותר ובן לוי אומר מאין לך זה שאין שלי כל רחב ביתי ועוד הלא כשבנה אבי את הבית הכניס את הבית לחצר שלא היה שלו וראובן אומר אמת ששלא כדין עשה ובאלמות עשה כי שמעון שהיה ביתו בין בית אביך ובין ביתי מת ויתום קטן נשאר ועשה בגזל מה שעשה ובן לוי אומר חלילה לאבי לגזול את היתום מעולם לא יצא על אבי שם גזילה.
תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר. אני מה אורה. שבח לבורא. עליך אני קורא. מי כמוהו מורה. חבירי ה"ר יצחק בר משה. לפי מיעוט דעתי חזקה שלוי טען על ראובן בקרקע לצורך בית הכסא אין בטענותיו כלום חדא דחזקה שאין עמה טענה היא כל חזקה צריך לטעון אתה מכרת לי אתה נתת לי וזה [אינו] טוען אלא תנאי בעלמא ועוד דקיימא לן בחזקת הבתים [נ' ע"ב] כל"ב אין חזקה לנזקין וביה"כ אפי' שתק עשר שנים כדמוכח עובדא דרב יוסף פ' לא יחפור [כ"ג ע"א]. על בן לוי שמיחה ביד ראובן שלא למחות בנינו בחצירו ולא ידע מה כח יש לבן לוי בחצירו של ראובן למחות בידו הא אמרינן [שם נ"ז ע"ב] בכל שותפין מעכבין זא"ז היינו כגון שלא חלקו מה שיש להם בזה החצר אבל חלקו ונתברר חלקו של ראובן או בן לוי [אינו] יכול למחות בידו אע"פ שיש לו תשמיש ודריסת הרגל בחצירו של ראובן ועכשיו ממעט ראובן בתשמיש החצר מחמת בנינם ומעקם הדרך דרך כניסה ויציאה יכול לומר לו ראובן לא עדיפת מדידי בדרך שאני נכנס ויוצא ומשתמש בחצר כן תעשה גם אתה והא דאמרי' בפ' המוכר פירות [צ"ט ע"ב] מי שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו וכו' התם גוף הדרך היתה שלהם ומצר שהחזיקו רבים אסור לקלקלו אבל יחיד שאין לו דרך מיוחדת אלא דריסת רגל בעלמא לכנוס ולצאת לא שיעבד ליה חצירו מלבנות בתוכו כל צורכו רק שלא ימחה בידו תשמיש החצר ודריסת הרגל מלכנוס ולצאת דרך החצר למבוי אפי' עקם עליו הדרך. ועל בן לוי שרצה לגדור כנגד כל רחב ביתו וכו' מה שהכניס לוי אמתים לחצר וראובן אומר ששלא כדין עשה לאו כל כמיניה [כדתנן בפרק חזקת הבתים] [ס' ע"א] לקח [חצר] ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה דטוענין ללוקח ה"נ דטוענין ליורש דילמא פייסיה בדמים, אם נתן להם חצירות שלשתן ביחד ולא פי' כ"א יקח בעד ביתו עשאם שותפין בחצר וחולקין בשוה, ואם קדמו המתנות זה לזה לפלוני חתני לוי אני נותן הבית פנימי עם החצר מסתמא כנגד כל רחב הבית שלו שאל"כ היה לו לפרש איני נותן לך אלא כנגד חצי בית.
<h2>דף ס.</h2>
שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל. מורי ה"ר שמחה. יזכה למנוחה. כי דעתו נוחה. להשיב תלמידו. מעשה שהיו לראובן שני חתנים ונתן להם לכאו"א קרקע ובנין והיו כל הבתים זה אצל זה ושוב מת בנו ונשאת כלתו לאחר והיה בעלה במקום בנו והחצר של כולם היה אחורי הבתים כי כך הענין בוינא אין חצירות לפני הבתים כ"א לאחורי הבתים וכל תשמישי החצר הם בחצר שאחרי הבתים. הנה באו לבנות בית הכסא והיה ראובן החיצון סמוך למבוי ושמעון פנימי הימנו ולוי משניהם והיה לוי חפץ לבנות במקום שנראה לו ואמרו שמעון וראובן אין אנו חפצים לבנות בזה המקום כי לך קרוב ולנו רחוק עד שבסוף נתרצו כל שלשתם ובררו המקום השוה לכולם ובנו בית הכסא והיה סמוך לבית ראובן וכן החיצון והתנו ביניהם שלא יהיו רשאין לבנות במקום אחר וכשיתמלא כולם יפנוהו וכן נעשה שנתמלא והיה רוצה בן לוי לבנות אחר מפני (שדחוה) [שרחוק] מביתו עומד וכפאו ראובן בע"כ לפנותו מפני אותו התנאי שהתנו ביניהם וכן עשה ונתן מעותיו עם מעות ראובן שפינוהו. ועתה עלה בדעתו ובנה בתים והרחיב ביתו יותר ממה שהיה קודם לכן עד שמגיע אל בית הכסא בסמוך ועתה נתמלא שוב ביה"כ ואומר בן לוי נפנה אותו גם עתה [כאשר] דחקתני לפנותו גם בראשונה וראובן אומר לא כי אלא נחפור אותו (יותר) [אחר] בתוך [החצר] ובן לוי אומר הלא אבי התנה עמך בזה המקום והחזיק בו וגם אני החזקתי כמה שנים וגם כשרציתי לבנות במקום אחר דחקתני בע"כ לפנותו עבור התנאי שהיה בינך ובין אבי ועוד שאז [לא היה] בית הכסא [סמוך] כלום אלא שעתה הרחבת הבנין עד שקרבת לבית הכסא וזה הבנין עצמו שלא כדין עשית וראובן אומר מעולם לא היה בינינו שום תנאי אלא יש לי רשות לבנות ביה"כ בכל מקום שארצה בההיא הנאה שיש לך דרך עלי ומה שאמרתי כשפנינו אותו שהיה לנו תנאי כדי שתתרצה לפנות. ועתה יורה הרב הדין עם מי וישקיט מריבה גדולה וידע הרב כי יותר מעשר שנים שנבנה ביה"כ ולא ערער עליו ראובן עד עתה מפני שהרחיב ביתו וקירבו סמוך לביה"כ וגם ביה"כ היה חפור בקרקע ומכוסה כ"א חלון הצריך מגולה. ועוד טענה אחרת בין לוי ובין ראובן כי שער החצר הפתוח למבוי היה סמוך לבית ראובן מפני שהוא החיצון לוי הוא היה הפנימי ובית שמעון האמצעי היה עומד שמם כי מת ויורש החצר היה קטן והנה עלה בדעת ראובן לבנות בית וסתם שער החצר ממקו' שהיה בראשונה ובנה עליו בנין גדול גם כי הכניס הבנין לתוך החצר וכעת שהיה ראובן בונה בא בן לוי ומיחה בו בעדים ואמר לו אני מוחה בידך שלא תבנה כי החצר של כולנו לתשמיש ועוד הלא בחיי לוי אבי רצית לבנות ומחה בידך והוצרכת להסתלק מהבנין גם עתה אני מוחה בידך גם מכח אבי גם מכח עצמי שכבר החזקתי בתשמיש החצר אחרי מות אבי זה יותר מג' שנים ואין לך רשות לא לסתום שער החצר ולא לבנות שם בנין בחצר ובאו עדים והעידו שלוי מחה בראובן מלבנות ונסתלק מבנין בעבור מחאתו וראובן משיב אמת שאביך מחה בידי אך אלמות עשה לי ושלא כדין מחה בידי ובן לוי אומר אבי מעולם לא היה אלם ולא יצא עליו מעולם שם אלמות ועתה יורנו הרב הדין עם מי. ועוד יכתוב לנו הרב כי אחרי שראה בן לוי שאינו יכול לעמוד כנגד ראובן כי יבוא עליו בעקיפין אמר בן לוי לראובן וכי אינך מודה שכשנתן זקיני הבתים לך ולאבי בזה התנאי נתן לכם שיהיה לאבי דרך השער למבוי דרך החצר שלכם ולכם יהיה רשות להשתמש בכל החצר אפי' כנגד בית אבי וכל התנאי שכל זמן שיחפוץ אבי בדרך השער הסמוך לביתך לא תהיו רשאים למחות בידו אבל אם לא יחפוץ אבי להסתלק מן הדרך אז יכול לגדור חצירו בע"כ והודה לו ראובן בזה לבן לוי ועתה רצה בן לוי לגדור החצר שכנגד ביתו וראובן אומר אין לך חצר שכנגד כל ביתך אלא מראה לו כנגד חצי ביתו וכן הוא הענין שבן לוי רוצה לגדור כל החצר שאחר הבתים כרחב כל ביתו של בן לוי כי אומר כנגד רחב ביתי זהו שלי וראובן אומר אין כל חצר שכנגד כל רחב ביתך שלך אלא ע"כ שלך ולא יותר ובן לוי אומר מאין לך זה שאין שלי כל רחב ביתי ועוד הלא כשבנה אבי את הבית הכניס את הבית לחצר שלא היה שלו וראובן אומר אמת ששלא כדין עשה ובאלמות עשה כי שמעון שהיה ביתו בין בית אביך ובין ביתי מת ויתום קטן נשאר ועשה בגזל מה שעשה ובן לוי אומר חלילה לאבי לגזול את היתום מעולם לא יצא על אבי שם גזילה.
תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר. אני מה אורה. שבח לבורא. עליך אני קורא. מי כמוהו מורה. חבירי ה"ר יצחק בר משה. לפי מיעוט דעתי חזקה שלוי טען על ראובן בקרקע לצורך בית הכסא אין בטענותיו כלום חדא דחזקה שאין עמה טענה היא כל חזקה צריך לטעון אתה מכרת לי אתה נתת לי וזה [אינו] טוען אלא תנאי בעלמא ועוד דקיימא לן בחזקת הבתים [נ' ע"ב] כל"ב אין חזקה לנזקין וביה"כ אפי' שתק עשר שנים כדמוכח עובדא דרב יוסף פ' לא יחפור [כ"ג ע"א]. על בן לוי שמיחה ביד ראובן שלא למחות בנינו בחצירו ולא ידע מה כח יש לבן לוי בחצירו של ראובן למחות בידו הא אמרינן [שם נ"ז ע"ב] בכל שותפין מעכבין זא"ז היינו כגון שלא חלקו מה שיש להם בזה החצר אבל חלקו ונתברר חלקו של ראובן או בן לוי [אינו] יכול למחות בידו אע"פ שיש לו תשמיש ודריסת הרגל בחצירו של ראובן ועכשיו ממעט ראובן בתשמיש החצר מחמת בנינם ומעקם הדרך דרך כניסה ויציאה יכול לומר לו ראובן לא עדיפת מדידי בדרך שאני נכנס ויוצא ומשתמש בחצר כן תעשה גם אתה והא דאמרי' בפ' המוכר פירות [צ"ט ע"ב] מי שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו וכו' התם גוף הדרך היתה שלהם ומצר שהחזיקו רבים אסור לקלקלו אבל יחיד שאין לו דרך מיוחדת אלא דריסת רגל בעלמא לכנוס ולצאת לא שיעבד ליה חצירו מלבנות בתוכו כל צורכו רק שלא ימחה בידו תשמיש החצר ודריסת הרגל מלכנוס ולצאת דרך החצר למבוי אפי' עקם עליו הדרך. ועל בן לוי שרצה לגדור כנגד כל רחב ביתו וכו' מה שהכניס לוי אמתים לחצר וראובן אומר ששלא כדין עשה לאו כל כמיניה [כדתנן בפרק חזקת הבתים] [ס' ע"א] לקח [חצר] ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה דטוענין ללוקח ה"נ דטוענין ליורש דילמא פייסיה בדמים, אם נתן להם חצירות שלשתן ביחד ולא פי' כ"א יקח בעד ביתו עשאם שותפין בחצר וחולקין בשוה, ואם קדמו המתנות זה לזה לפלוני חתני לוי אני נותן הבית פנימי עם החצר מסתמא כנגד כל רחב הבית שלו שאל"כ היה לו לפרש איני נותן לך אלא כנגד חצי בית.
<h2>דף צט:</h2>
שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל. מורי ה"ר שמחה. יזכה למנוחה. כי דעתו נוחה. להשיב תלמידו. מעשה שהיו לראובן שני חתנים ונתן להם לכאו"א קרקע ובנין והיו כל הבתים זה אצל זה ושוב מת בנו ונשאת כלתו לאחר והיה בעלה במקום בנו והחצר של כולם היה אחורי הבתים כי כך הענין בוינא אין חצירות לפני הבתים כ"א לאחורי הבתים וכל תשמישי החצר הם בחצר שאחרי הבתים. הנה באו לבנות בית הכסא והיה ראובן החיצון סמוך למבוי ושמעון פנימי הימנו ולוי משניהם והיה לוי חפץ לבנות במקום שנראה לו ואמרו שמעון וראובן אין אנו חפצים לבנות בזה המקום כי לך קרוב ולנו רחוק עד שבסוף נתרצו כל שלשתם ובררו המקום השוה לכולם ובנו בית הכסא והיה סמוך לבית ראובן וכן החיצון והתנו ביניהם שלא יהיו רשאין לבנות במקום אחר וכשיתמלא כולם יפנוהו וכן נעשה שנתמלא והיה רוצה בן לוי לבנות אחר מפני (שדחוה) [שרחוק] מביתו עומד וכפאו ראובן בע"כ לפנותו מפני אותו התנאי שהתנו ביניהם וכן עשה ונתן מעותיו עם מעות ראובן שפינוהו. ועתה עלה בדעתו ובנה בתים והרחיב ביתו יותר ממה שהיה קודם לכן עד שמגיע אל בית הכסא בסמוך ועתה נתמלא שוב ביה"כ ואומר בן לוי נפנה אותו גם עתה [כאשר] דחקתני לפנותו גם בראשונה וראובן אומר לא כי אלא נחפור אותו (יותר) [אחר] בתוך [החצר] ובן לוי אומר הלא אבי התנה עמך בזה המקום והחזיק בו וגם אני החזקתי כמה שנים וגם כשרציתי לבנות במקום אחר דחקתני בע"כ לפנותו עבור התנאי שהיה בינך ובין אבי ועוד שאז [לא היה] בית הכסא [סמוך] כלום אלא שעתה הרחבת הבנין עד שקרבת לבית הכסא וזה הבנין עצמו שלא כדין עשית וראובן אומר מעולם לא היה בינינו שום תנאי אלא יש לי רשות לבנות ביה"כ בכל מקום שארצה בההיא הנאה שיש לך דרך עלי ומה שאמרתי כשפנינו אותו שהיה לנו תנאי כדי שתתרצה לפנות. ועתה יורה הרב הדין עם מי וישקיט מריבה גדולה וידע הרב כי יותר מעשר שנים שנבנה ביה"כ ולא ערער עליו ראובן עד עתה מפני שהרחיב ביתו וקירבו סמוך לביה"כ וגם ביה"כ היה חפור בקרקע ומכוסה כ"א חלון הצריך מגולה. ועוד טענה אחרת בין לוי ובין ראובן כי שער החצר הפתוח למבוי היה סמוך לבית ראובן מפני שהוא החיצון לוי הוא היה הפנימי ובית שמעון האמצעי היה עומד שמם כי מת ויורש החצר היה קטן והנה עלה בדעת ראובן לבנות בית וסתם שער החצר ממקו' שהיה בראשונה ובנה עליו בנין גדול גם כי הכניס הבנין לתוך החצר וכעת שהיה ראובן בונה בא בן לוי ומיחה בו בעדים ואמר לו אני מוחה בידך שלא תבנה כי החצר של כולנו לתשמיש ועוד הלא בחיי לוי אבי רצית לבנות ומחה בידך והוצרכת להסתלק מהבנין גם עתה אני מוחה בידך גם מכח אבי גם מכח עצמי שכבר החזקתי בתשמיש החצר אחרי מות אבי זה יותר מג' שנים ואין לך רשות לא לסתום שער החצר ולא לבנות שם בנין בחצר ובאו עדים והעידו שלוי מחה בראובן מלבנות ונסתלק מבנין בעבור מחאתו וראובן משיב אמת שאביך מחה בידי אך אלמות עשה לי ושלא כדין מחה בידי ובן לוי אומר אבי מעולם לא היה אלם ולא יצא עליו מעולם שם אלמות ועתה יורנו הרב הדין עם מי. ועוד יכתוב לנו הרב כי אחרי שראה בן לוי שאינו יכול לעמוד כנגד ראובן כי יבוא עליו בעקיפין אמר בן לוי לראובן וכי אינך מודה שכשנתן זקיני הבתים לך ולאבי בזה התנאי נתן לכם שיהיה לאבי דרך השער למבוי דרך החצר שלכם ולכם יהיה רשות להשתמש בכל החצר אפי' כנגד בית אבי וכל התנאי שכל זמן שיחפוץ אבי בדרך השער הסמוך לביתך לא תהיו רשאים למחות בידו אבל אם לא יחפוץ אבי להסתלק מן הדרך אז יכול לגדור חצירו בע"כ והודה לו ראובן בזה לבן לוי ועתה רצה בן לוי לגדור החצר שכנגד ביתו וראובן אומר אין לך חצר שכנגד כל ביתך אלא מראה לו כנגד חצי ביתו וכן הוא הענין שבן לוי רוצה לגדור כל החצר שאחר הבתים כרחב כל ביתו של בן לוי כי אומר כנגד רחב ביתי זהו שלי וראובן אומר אין כל חצר שכנגד כל רחב ביתך שלך אלא ע"כ שלך ולא יותר ובן לוי אומר מאין לך זה שאין שלי כל רחב ביתי ועוד הלא כשבנה אבי את הבית הכניס את הבית לחצר שלא היה שלו וראובן אומר אמת ששלא כדין עשה ובאלמות עשה כי שמעון שהיה ביתו בין בית אביך ובין ביתי מת ויתום קטן נשאר ועשה בגזל מה שעשה ובן לוי אומר חלילה לאבי לגזול את היתום מעולם לא יצא על אבי שם גזילה.
תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר. אני מה אורה. שבח לבורא. עליך אני קורא. מי כמוהו מורה. חבירי ה"ר יצחק בר משה. לפי מיעוט דעתי חזקה שלוי טען על ראובן בקרקע לצורך בית הכסא אין בטענותיו כלום חדא דחזקה שאין עמה טענה היא כל חזקה צריך לטעון אתה מכרת לי אתה נתת לי וזה [אינו] טוען אלא תנאי בעלמא ועוד דקיימא לן בחזקת הבתים [נ' ע"ב] כל"ב אין חזקה לנזקין וביה"כ אפי' שתק עשר שנים כדמוכח עובדא דרב יוסף פ' לא יחפור [כ"ג ע"א]. על בן לוי שמיחה ביד ראובן שלא למחות בנינו בחצירו ולא ידע מה כח יש לבן לוי בחצירו של ראובן למחות בידו הא אמרינן [שם נ"ז ע"ב] בכל שותפין מעכבין זא"ז היינו כגון שלא חלקו מה שיש להם בזה החצר אבל חלקו ונתברר חלקו של ראובן או בן לוי [אינו] יכול למחות בידו אע"פ שיש לו תשמיש ודריסת הרגל בחצירו של ראובן ועכשיו ממעט ראובן בתשמיש החצר מחמת בנינם ומעקם הדרך דרך כניסה ויציאה יכול לומר לו ראובן לא עדיפת מדידי בדרך שאני נכנס ויוצא ומשתמש בחצר כן תעשה גם אתה והא דאמרי' בפ' המוכר פירות [צ"ט ע"ב] מי שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו וכו' התם גוף הדרך היתה שלהם ומצר שהחזיקו רבים אסור לקלקלו אבל יחיד שאין לו דרך מיוחדת אלא דריסת רגל בעלמא לכנוס ולצאת לא שיעבד ליה חצירו מלבנות בתוכו כל צורכו רק שלא ימחה בידו תשמיש החצר ודריסת הרגל מלכנוס ולצאת דרך החצר למבוי אפי' עקם עליו הדרך. ועל בן לוי שרצה לגדור כנגד כל רחב ביתו וכו' מה שהכניס לוי אמתים לחצר וראובן אומר ששלא כדין עשה לאו כל כמיניה [כדתנן בפרק חזקת הבתים] [ס' ע"א] לקח [חצר] ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה דטוענין ללוקח ה"נ דטוענין ליורש דילמא פייסיה בדמים, אם נתן להם חצירות שלשתן ביחד ולא פי' כ"א יקח בעד ביתו עשאם שותפין בחצר וחולקין בשוה, ואם קדמו המתנות זה לזה לפלוני חתני לוי אני נותן הבית פנימי עם החצר מסתמא כנגד כל רחב הבית שלו שאל"כ היה לו לפרש איני נותן לך אלא כנגד חצי בית.
